בוקר במלון ממיטב הקפיטליזם המתועש ללא שום נגיעה באמא האדמה , קפה רגיל אמריקאי שמתמצת בלגימה את כל הקיטש והנדוש . לחיצה והאופנוע חברי הטוב מתעורר לחיים , אני מתחיל להתרחק מהעיר ושוב חוזר אליי החיוך למראות של ירק ונוף.
אחרי ההתחלה …
טיפות גשם וכמות לא מבוטלת של מים והתנקזותם בצידי הדרך בתוככי שביל המוקף סבך ירק ועצים המוביל אל מלונית קטנה . אני בעיירה ציורית של מכחול שלא פוסק ממלכתו.
AIDIPSOS שם העיירה הנושקת כשרוול של ים לצידו השני של יוון , גשם , צבע אפור ופסי בהירות באופק . אני משוחח קלות עם בעל בית המלון והוא באדישות אופיינת ( יש לי סוג מסוים של הערצה לצורת חיים זו ) למקום שואל ולא מבין למה אני צריך את כל הנסיעות האלה … ואני… צוחק כבר מעייפות ,עונה לו בעברית “לא משנה” לילה טוב …
30;7 בבוקר לחיצה על כפתור המצלמה ושיגור תמונה , פתיחת בוקר נפלא , דקות אחרי אני כבר בסידורים אחרונים , מביט עוד פעם לחלון אותוה זווית אבל צבע וגוון אחר , לחיצה ויש לכם צילום של תהליך הבוקר …בצבעים .
אני בסמטאות העיירה לכיוון המעבורת לחציית השרוול תשעה ק”מ ואני בתוך מעבורת , מים כחולים עמוקים וליווי של שחפים מקדמים את פני . עשרים דקות ואני בצידו השני לכיוון וולוס בדרכים מעוקלות ונוף רגיל למדי. מבעד למשקף מצד שמאל לצד הדרך מפעל מדהים של צינורות וארובות אני עוצר מצלם וממשיך , אני אוהב את מפעלי התעשייה הפשוטה והלא מתוחכמת שעוד מספר שנים ייעלמו לטובת “הירוקים” אבל עד אז….
איש חם ולבבי , מסביר פנים , וקשור בכל ליבו ונשימתו ליהדות, ציונות ולארץ ישראל , מר מקיס מורה לפיזיקה במקצעו איש הקשר שלי בוולוס . אני בבית קפה משוחח ארוכות על החיים בצל המלחמה שלא מרפה , כמה יהודים לקחו ? כמה נשארו ? אנטישמיות . ועוד מיני בעיות . קהילה די מגובשת כאן בוולוס להבנתי . לבית הכנסת ,בנסיעתי הקצרה,אני מביט ימינה ומגן דוד על דלת שחורה מברזל , גאוותי היחידה האישית , ועדיין עוד לא אבדה תקוותנו …בית כנסת שנהרס כליל במלחמה ובנייתו מחדש לאחר המלחמה , רגע… עוד סיבוב , רעידת אדמה 1956 הרסה כליל שוב את בית הכנסת , ובנייתו מחדש ,עוד לא אבדה תקוותנו אמרתי …
כאן במקום זה אנדרטת זיכרון לשואה . כאן אני שותק עם עצמי לנוכח עוצמתו של אמן זה אשר העביר את תחושת הדממה , החוזק , הכאב , לזיכרון הנספים . דקות ארוכות של שקט רועש בנתיבי זיכרון , ושאלה אחת נצחית איך ?
בוקר במלון ממיטב הקפיטליזם המתועש ללא שום נגיעה באמא האדמה , קפה רגיל אמריקאי שמתמצת בלגימה את כל הקיטש והנדוש . לחיצה והאופנוע חברי הטוב מתעורר לחיים , אני מתחיל להתרחק מהעיר ושוב חוזר אליי החיוך למראות של ירק ונוף. אני ברכיבה במעלה ההר לכפר “דאמוחארי” גשם ממש לא מפריע למראה ציורי של כפר זה להפך … מנקודת תצפית כל העיר וולוס נפרסת כיריעה לבנה לצד כחול של ים , ואני במחשבה והרהור… שלפעמים … יותר טוב רחוק מקרוב .
אישה בוכייה לצד לוחות מחוברים בכתוביות את אשר קרה בקהילה זו , אני מתקרב ושוב השקט אופף אותי לכמה שניות למראה מצבת זיכרון זו , כאן במרכז לאריסה. סביב סביב אנשים ושיגרת החיים, בתי הקפה , מסעדות , הכול זז והומה , ואני מביט פעם נוספת לדמות האישה העשויה ברונזה , עם רוך אנושי כמספרת את אשר היה .
אשה נפלאה ולבבית אחות של מר מקיס מוולוס פותחת את בית הכנסת של לאריסה , אני בהתפעלות למראה שרידי חפצים עתיקים שקשורים בדרך כלשהיא ליהדות ותרבות מקום זה. אני מעריך ארוכות את שהייתי לנוכח סיפורים וידע מופלא אודות קהילה זו , אני מסיים את פגישתי בארוחת צהרים עם אישה נפלאה זו ובעלה , לצד דברי דת תרבות ואפילו אמנות…
אני בדרכי למשכן האלים ה”אולימפוס” , לעיירה בשם ליטוחורו , העיירה הוקמה בשנת 1920 כדי לשמש בית מרפא לחולים . ערוץ נהר אניפיאס הנבקע לשניים ומשם נשקף פסגות האולימפוס , מוטל קטן בסמטאות העיירה. כבר מחשיך דמדומי השקיעה לצד נוף המשקיף אל הים נותן את אותותיו לסיום יום מוצלח מהול בעצב ובשמחה לנוכח היותי כאן ואני …ממש עוד רגע בדרכי ל “ירושלים של הבלקן ” סלוניקי .
דרך שבילים כפריים הרחק מהכבישים המהירים , מרבדי צבעים נוגעים במבטי , אופק הררי לתוך בתי קפה קטנים לצד הדרך בשלל צבעים מונחים הכיסאות במרפסות הקפה , עצי גפן בצילם ותושבי המקום בשעמומתם לוגמים קפה ומדברים אל הא ודא …
ק”מ ספורים ואני במראות מרהיבים של העיר וואריה. מרחוק הבתים לצד הרים כקוביות משחק צבעוניות , נכנסתי לעיר , וקינוח מדהים הנקרא רבאני,מעין עוגת סירופ . נסיעה לעריית ווראיה בנין מדהים ביופיו , נכנסתי לצד שאלה “בית הכנסת היהודי” ? אחרי בירור טלפוני תשובה אדיבה , כמה דקות ומר קוסטה ילווה אותך למעוז חפצך .
אני עובר דרך העיר בכנסתי לאזור רובע היהודי העתיק ברבוטה. סבך עצים ופכפוך פלגי מים ,צלילים ערבים , דרך בתים עתיקים קורות עץ מתחברים יחדיו כמתעקשים להישאר יחדיו לנצח .
צבע כחול עז בפתיחת דלת העץ העתיקה של בית הכנסת , אני עומד משתהה בשתיקה על עבר של תרבות שנכחדה … ולפעמים שום מילה או מילים אינם יכולים לבטא את ההרגשה והתחושה למראות אלה ו…שזה קורא הדרך הטובה ביותר היא שתיקה ……..
בספר האורחים כתבתי …
” מסע לעבר לא רחוק , דרך נקודות בחייהם של אנשי קהילות יוון , היית כאן !!! אחרי אלפיים שנות גלות , לזכרם של יהודי ווראיה . יהי זכרם ברוך .
קובי שמואל
לגלריית תמונות של המסע ליוון 2011 לחץ כאן