קבוצת אופקים חדשים נוסדה בשנת 1948 וניתבה את פעולותיה לחיזוק ההשפעה של האמנות הבינלאומית על האמנות הפלסטית בישראל. יש לציין כי האמנות החזותית באותה התקופה בארץ הייתה מורכבת מאוּמנויות מקומיות מוכרות ומסורתיות ואמנות שהושפעה מאלמנטים בתחום שהיו מוכרים באירופה ובארה”ב. עיקר התוצרים של הקבוצה חיזק את סגנון הפיסול והציור הלירי שאופיינו באלמנטים של הפשטה הנותנים ביטוי לערכים אמנותיים כמרקם, צבע, קומפוזיציה וצורה.
מקימי הקבוצה, יוסף זריצקי, יחזקל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי צרפו למעגל הפעילות גם את אהרון כהנא, משה פרופס, חיים קיוה, יחיאל שמי, צבי מאירוביץ, פנחס אברמוביץ, מרדכי אריאלי, אבשלום עוקשי, מרסל ינקו, דב פייגין, רוברט בזה, אביגדור לואיזאדא, יעקב וכסלר, משה קסטל, אריה ארוך, יצחק דנציגר, יוחנן סימון, רות צרפתי, משה שטרנשוס ונוספים.
גם אם מבחינה אמנותית הורגש הניחוח הבינלאומי במפרשי היצירה של רוב העבודות, עדיין רובן התייחסו לנוף הארץ ואימצו לחיקם את הפיסול הכנעני. סגנון פיסול זה אפיין את קבוצת הכנענים שפעלה לפני קבוצת אופקים והניח על מדפי התצוגות יצירות פיסול המושפעות מאמנות הסהר הפורה, קרי אמנות בסגנון פרימיטיבי.
הסיבות להקמת קבוצת אופקים חדשים
הקבוצה פעלה עד שנת 1963 ונוסדה על בסיס הרצון לתת ביטוי אמנותי לסגנון מקורי ארץ ישראלי השואב השראה מאמנות האירופית המודרנית, התנהלות שלא עמדה בקו אחד עם נטיית אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל שפעלה באותה התקופה.
הזרז להקמת הקבוצה בפועל הייתה החלטתו של יו”ר אגודת הציירים והפסלים, יוסף זריצקי, להזמין אמנים מסוימים לתערוכה בינלאומית שהתקיימה בוונציה ולא להזמין אחרים, וזאת על דעת עצמו וללא התייעצות עם אף גורם. זריצקי הורחק מהאגודה, ולאור זאת החליטו חלק מהאמנים על פרישתם ממנה, וביקשו ממנו להקים אגודה עצמאית.
אמנות ישראלית פורחת במדבר
הקבוצה מנתה 15 אמנים שבחרו להחרים את התערוכה הכללית של אמני ישראל, וחנכו מרכז אמנים חדש (בית האמנים) בעיר תל אביב. התערוכה הראשונה שהם הציגו (1948), נקראה אופקים חדשים וביטאה את הצורך בשינוי הרוח האמנותית בארץ בנטייה ברורה ליצירת אמנות ארץ ישראלית. לאחר שנתיים יצרה הקבוצה את ה”אני מאמין” לרוחו פעלה הטוען לאמנות פלסטית ישראלית ברמה גבוהה ברוח האמנות בת זמנם, וזאת לאחר הצגת שתי תערוכות נוספות במהלך שנת 1949.
על קבוצת אופקים חדשים סיפר גדעון עפרת כי מצא קווים משותפים בין הפיסול והציור שלה לבין היצירות של קבוצת כנען. את ההתעניינות הגוברת בפסלים המשקפים את הרוח הישראלית בניחוח נופיה של הארץ, אפשר היה לחוש גם בסימפוזיון הבינ”ל שנערך בשנת 1962 במצפה רמון. חיזוק נוסף קיבל הנושא במחקרו של יונה פישר אשר העניק דגש על האמנות שנות ה-60 והעיד על אותה התעניינות רבה בפיסול נוף, במיוחד מדברי ישראלי, ויחד עם זאת רוב חברי הקבוצה הצליחו ליצור אמנות מופשטת אם כי לא “מוחלטת וטהורה” אלא יצרו הפשטה שיש לה זיקה לנוף הארץ ישראלי. דוגמאות ליצירות של אותן שנים שצוירו על ידי יוסף זריצקי: “יחיעם”- 51´, “נען” – 50´-52´, בהן ניתן להביט על הפשטה צורנית של טקסטורה נופית.