העם הארמני היה הראשון לקבל עליו את הנצרות כדת המדינה בשנת 303 לספירה, ועל כך גאוותם עד היום הזה.
בטורקיה חיים כיום כ- 70000 ארמנים, רובם באיסטנבול וסביב ימת ואן
הבעיה הארמנית
העם הארמני היה הראשון לקבל עליו את הנצרות כדת המדינה בשנת 303 לספירה, ועל כך גאוותם עד היום הזה.
בטורקיה חיים כיום כ- 70000 ארמנים, רובם באיסטנבול וסביב ימת ואן.
הם חיים במזרח אנטוליה מזה אלפי שנים, כמעט תמיד כנתינים של מדינה גדולה כלשהי.
כשקבוצות אתניות שונות מרדו באימפריה העות’מאנית וזכו בעצמאותן הלכו הארמנים בעקבותיהן, אלא שלא כמו עמים אחרים, חיו הארמנים בלב העולם המוסלמי, שם היו מיעוט נוצרי.
בשנות ה-90 של המאה ה-19 כבר התרחשו מרידות בלתי פוסקות ומתקפות על בנייני הממשל העות’מאני ועל פקידי ממשל, ודיכוייו האכזרי של מתקפות אלה בידי המשטרה והצבא היה בלתי נמנע. המורדים קיוו, שאם הם יגררו את העותומנים למעשי זוועה, ישוכנעו המעצמות הנוצריות של אירופה להיחלץ לעזרתם, ויפתחו בכך פתח לעצמאותם, אך אף לא אחת מהמעצמות הייתה מוכנה לאפשר לאחרת לזכות ביתרון בתהליך פירוקה של האימפריה העות’מאנית.
כמו כן, הצאר, כמו הסולטאן, לא היה מעוניין בהקמת מדינה ארמנית עצמאית שתיקרע מהטריטוריה שתחת שליטתו. הארמנים היו, לכן, לקורבן חסר סיכוי של מספרם המועט, של משחקי הכוח בין מעצמות אירופה ושל בהלת העותומנים נוכח התפוררות ארצם, שהייתה בעבר כה רבת עוצמה.
משנמשכו תקריות הטרור, החלו מי שהיו עד אז שכניהם, הטורקים והכורדים להתנגד למעשיהם באורח אלים. ב-26 באוגוסט 1896, השתלטו מהפכנים ארמנים על בניין הבנק העות’מאני באיסטנבול, ואימו לפוצץ אותו. על אף כישלונם, הביא האירוע לשלהוב היצרים, והחל טבח המוני בבירה ובמקומות אחרים, שבמסגרתו נרצחו אלפי ארמנים חפים מפשע.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ב-1915 התייחסו הטורקים אל הארמנים כאל ‘גיס חמישי’ בשל סירובם להתגייס לצבא הטורקי וליטול חלק פעיל במלחמה נגד בני בריתם הרוסים, אותם אהדו.
ב-20 באפריל 1915 התקוממו הארמנים של ואן, טבחו במוסלמים המקומיים, השתלטו על המבצר ותכננו להחזיק בו עד הגעת הצבא הרוסי. ארבעה ימים לאחר תחילת ההתקוממות, ב-24 לאפריל (יום שמצוין בימינו כיום הקדושים הארמנים), החלה הממשלה העות’מאנית בגירושה של האוכלוסייה הארמנית מאזור המלחמה לסוריה. מאות אלפי ארמנים, בעיקר גברים, נטבחו תוך כדי כך, והשאר, בעיקר נשים וילדים, הוצעדו לסוריה בתנאים של מחסור חמור.
נוסף לסבל שנגרם לארמנים מידי אדם, הפילו רעידות האדמה התכופות באזור חללים רבים מבני העדה.
ב-3 לדצמבר 1920 חתמה ממשלת אנקרה על הסכם שלום עם הממשלה הארמנית בירואן, שהפכה לרפובליקה סובייטית. עם סיום המלחמה, הצטמצמה האוכלוסייה הארמנית באנטוליה למיעוט קטן ביותר, שהתגורר בעיקר בערים הגדולות.
הארמנים ששרדו את השואה הזו, וצאצאיהם בגלות, מאשימים הן את ממשלת טורקיה והן את העם הטורקי כולו בטרגדיה שפקדה אותם, אותה הם מגדירים רצח עם.
הארמנים מעוניינים בכך שהטורקים יכירו בטרגדיה, יודו בה ויפצו אותם, אפילו באדמות אך הטורקים טוענים שהם משתתפים בצער הארמנים, אולם מי שהיו אחראים לכך מתו מזמן, ולאלה החיים היום לא היה קשר לטבח ולכן אין להטיל עליהם את האשמה. מכאן גם שהדרישה לפיצויים אינה מוצדקת. זהו ויכוח ללא מוצא, שייגרר בוודאי עוד דורות רבים.
כיום מפוזרים בני העדה בין ארמניה, אזרבייג’ן, גרוזיה וטורקיה, אך רבים אחרים היגרו במהלך המאה ה-20 למערב אירופה ולארצות הברית.
גורל הארמנים דומה בקווים היסטוריים ותרבותיים רבים לגורלו של העם היהודי והם טוענים לקרבת דם עם היהודים ושאפילו תרבותם הושפעה מתרבותנו הקדומה.